סיפוריי חיינו 

סיפוריי חיינו

ליאור עלמא וקסלר

לכל אחד מאתנו יש סיפור. סיפור חיים. אנחנו יוצרים את הסיפורים של חיינו כדי שנוכל לספר אותו לעצמנו ולאחרים. כל סיפור מעוצב-מגובש בנקודות זמן שונות של חיינו, והוא 'כתוב' בהתאם לאותה נקודה בזמן ובתואם למצב התפתחותנו האישי. כילד בן 6 הסיפור הוא מנקודת מבטו הנמוכה והקטנה, חסרת האונים המבקשת ביטחון ואהבה; ילד בן 12 יספר את אותו סיפור אחרת: מנקודת מבט יותר בוגרת, עם חצ'קונים עם אגו מתפתח ועם צורך בקבלה, הכרה ואהבה; בחור בן 22 יספר את אותו סיפור בדרך שלישית. הסיפור הוא שלנו, מרגע שהוא גובש, הוא נשאר כמות שהוא. הסיפור אינו מתבגר אתנו. הוא נשאר בן 6, 12 או 22, ואנו, חיים לפיו כפי שהוא גובש.

אם קרה לילד משהו בילדותו המוקדמת - הילד והמבוגר מאוחר יותר ימשיכו לראות את הדבר ההוא כמו שילד בן 6 ראה אותו. יתייחס אליו באותו האופן, ויבנה מערכות הגנה התואמות את הסיפור, שילוו אותו כל חייו. מין נהג אוטומטי של התנהגות מגיבת "דבר". בכל פעם שהוא יתקל במשהו המזכיר 'אותו' הנהג האוטומטי (ההתנהגות ההרגלית) יופעל ויגיב. אין לילד-מבוגר ברירה או בחירה - הפעילות והתגובה הן אוטומטיות.

כל עוד הסיפור קבור בפנים ואין אדם חוזר ובודק אותו - הסיפור יהיה אחראי להתנהגות ההרגלית שלו. כשאדם מוצא עצמו מגיב לא כפי שהוא נוהג להגיב כמבוגר אחראי, הגיוני, תואם מציאות - הרי התגובה נגזרה מתוך סט ההתנהגויות ההרגליות שלו. גם לי היו תגובות הרגליות ביחסי עם הוריי - בכל פעם שחזרתי הביתה לביקור חזרתי גם לילדות. נקלעתי לא אחת להתנהגויות שאינן תואמות את המבוגר שבי. ובכל פעם שזה קרה התפלאתי מאוד. לא ידעתי מה עשיתי ואיך הגעתי למצב ההוא.

הסיפורים מנהלים את חיינו. "אנו אומללים, קורבנות, תקועים וחסרי בחירה". את הסיפורים מפחיד לפתוח, יש שם הרבה 'פינות' שלא היה לנו טוב בהן, והסיפור מחפה עליהם ומשלים אותן בכל מיני 'קטעי פאזל' מומצאים. קטעי הפאזל האלה מאפשרים לנו להתמודד בהווה עם המטען של החוויות הלא נעימות מהעבר. אני חוויתי אימון על הסיפור שלי, ואני מודה שלא נכנסתי לכך בקלות. את האימון ליוו הרבה חששות ופחדים. ההסכמה שלי עצמה להתמסר לאימון ולהעלות את הסיפור שלי על הנייר, גרמה לסדיקתו של הסיפור. קראתי את הסיפור למאמנת שלי, וחזרתי וקראתי אותו שוב ושוב, ובכל פעם גיליתי שלי עצמי, כמבוגרת, יש תיקונים שונים לגרסה הילדותית הזו של הסיפור. הבנתי שחלק מהסיפור שלי הוא מגובה של ילדה בת 10, ובגובה ההוא לא היו לי כלים ומסוגלויות להבין את המצב לאשורו. ממרום שנותיי יכולתי להסתכל אחרת על חלקים מהסיפור, יכולתי למצוא הסברים אפשריים להתנהגויות ההן, יכולתי להיות יותר סלחנית וחומלת. הסתכלות באומץ על הסיפור שלי - שתכניו לא היו קלים - איפשר לי לראשונה לפנות להוריי ולבקש מהם לשטוח לפני את סיפורם, לשאול שאלות ולברר פרטים, לבקש להבין את רכיבי הסיפור, המניעים, הרקע של הדמויות, הסיבות להתנהגותם. יכולתי להשלימו בחזרה בקטעי פאזל אמיתיים. כשהסיפור היה שלם יותר - היה לי אף קל להניח לסיפור, לבקש נחמה לי ולהוריי, למחול ולסלוח.

יותר מכך, יכולתי להבין שלא הייתי לבדי בסיפור ההוא. היו שם נפגעים נוספים. שעכשיו אני אוהבת גם אותם ומקבלת אותם. נפתחו בפני ערוצים נוספים לקשריי עם בני משפחתי, ואפשר היה אפילו לסלוח לאלו שלא חשבתי שאסלח אי פעם. זה לא היה בצ'יק, לא בקסמים. רק עבודה קשה והסכמה מודעת לעבור את התהליך ולהביט לאמת בעיניים. האמת שלי, האמת שלהם, האמת שלנו. עכשיו כשאני מלאת אהבה למשפחתי ומקבלת אותה על איכויות הטובות ועל הפגמים הקטנים, הם הפכו להיות בני אדם. לא מלאכים. לא מורמים. לא יושבים על פדיסטל. רק בני אדם.

וגם לי התאפשר להניח לסיפור שניהל את חיי. להיות יותר אוהבת, חופשית ופתוחה. לראות שרק בני אדם מקיפים אותי, וגם להם כמו לי יש חסרונות קטנים ואיכויות גדולות.